הרעיון המרכזי
השפה החזותית פשוטה בכוונה. מניפה, כדור או קובייה מזוהים מיד, ולכן הקהל יכול ליהנות מן השינוי בלי לפענח עלילה מורכבת.
קטעי הסולו מתייחסים לכל צורה כאל צעצוע חדש שאפשר לפתוח, לאסוף, לדחוף או לשחרר באמצעות התנועה.
כששלושה רקדנים נכנסים, המשחק נעשה חברתי. עמדות נפרדות מתחילות לענות זו לזו, והגאומטריה הופכת לכלל משותף.
הצבעוניות הבהירה שומרת על טון מזמין והופכת את הטכנולוגיה ממתקן מכני למרחב של גילוי.
היצירה חוגגת דמיון כהרגל של חיבור מחדש — לקחת צורות רגילות ולהמשיך לשאול מה עוד הן יכולות לעשות.
