הרעיון המרכזי
היצירה אינה מבקשת להציף באפקטים, אלא לשחרר את גבולות התפיסה המוכרת: אות יכולה להפוך לחפץ, וקובייה לשותפה.
האשליה נשענת על הסכמה שקטה עם הקהל. ברור שלחפץ אין משקל ממשי, אך תזמון הרקדן גורם למשקל הזה להרגיש אמיתי לרגע.
סמלים יומיומיים משתחררים מתפקידם הרגיל. טיפוגרפיה חדלה להיות רק מידע, וגאומטריה רק מבנה; שתיהן הופכות לחומר בימתי.
דווקא מגבלות הגוף האמיתי משכנעות את המרחב הווירטואלי. היד חייבת להגיע, לעצור ולשאת בדיוק — וכך המסך נראה חופשי ואמין יותר.
בסופו של דבר היצירה מזמינה להביט שוב. המבט נעשה אינסופי בכל פעם שממתינים לפני התשובה הברורה ובודקים למה עוד הדימוי יכול להפוך.
