הרעיון המרכזי
הרקדנים נכנסים תחילה כשתי אישיויות מובחנות. שותפות מתחילה ביחידים ברורים, לא באחידות מיידית.
הנעילות והעצירות יוצרות שפה של ציפייה: רקדן אחד מציע קצב, והאחר בוחר כיצד לענות.
חיתוכים גרפיים ממסגרים רגעי הסכמה, בעוד הסטות מכוונות שומרות על המתח וההומור בין השניים.
התנועה העירונית והדמויות המוכפלות מרחיבות את הדואט לשדה חברתי שבו הזהות חוזרת, אך לעולם אינה העתק מושלם.
הגרסה השנייה עוסקת בסופו של דבר בקשר שיודע להתחרות, להקשיב ולהשתנות בלי לאבד את הביט המשותף.