הרעיון המרכזי
השברים בפתיחה מרמזים על רעיונות שטרם מצאו צורה שלמה. תשומת הלב של הרקדן מעניקה להם כיוון ראשון.
הגבישים הופכים את הכיוון המתהווה לנראה: משטחים נפרדים מתחברים לדבר ברור ועמיד יותר.
הדימויים האנושיים מגדילים את היחסים בין היחיד למסך ושואלים מי נכלל בעתיד שנבנה.
אלומות האנסמבל מעבירות את היצירה משאיפה אישית לפעולה מתואמת. אפשרות גדלה כשיותר מאדם אחד נושא אותה.
כדור הארץ חותם את הרצף בקנה מידה משותף. העתיד אינו במקום אחר; הוא העולם שההחלטות שלנו כבר מעצבות.